"אף ילוד מעולם לא בחר להתחיל את חייו, אך עדיין כל יצור חי נאבק לשרוד. בלי להבין באמת את הקסם שבחייהם, הם ממשיכים לבצעו יום אחרי יום עד מותם. בעולם החדש הזה, אנשים צריכים להוכיח את חוסנם ונחישותם. אני רוצה לראות איך הם מסתגלים ומתגברים על האתגרים. עד שישיגו תחושה עמוקה של משמעות". (אלה, 2305)
האור בחדר החליף את הגוון מכחול עמוק לתכלת. דיוויד שכב על הצד, מביט לעבר הקיר השקוף. המדבר היה כולו לבן כעת, אך השמש בצבצה באופק. עם עלייתה החל הצבע הלבן להתחלף בחום אדמדם. נחלים קטנים נוצרו במהרה, משתפלים במורד הגבעות. הנחלים נקוו לאגמים קטנים שהחלו לבעבע במהרה עד לאידוי מוחלט. הקרקעית היבשה הייתה מלאה במבנים גבישיים שהזכירו עמודי מלח צבעוניים. השמש המשיכה לטפס, אך עדיין לא עברה את קו האופק, והמדבר חזר להיות יבש, ללא שום תנועה, כפי שזכר אותו. דיוויד מצמץ בעיניו, מנסה להתרגל למציאות החדשה. "בוקר טוב, דיוויד", אמרה אלה.
"ככה זה כל יום?"
"כן, בערך, תלוי בעונה", השיבה. הוא שתק, מנסה להריץ במוחו שוב את מה שאמרה. עונות. הוא עצם את עיניו. תמונה הבזיקה בראשו. מעגל מחולק לרבעים. בכל רבע מופיע איור וכיתוב של העונה. הוא ניסה לקשר אותן למשפט שיוכיח שהוא הבין אותה. "חורף זאת העונה עם השלג, נכון?"
"אתה צודק חלקית. ככלל, עונות השנה הן נקודות סף של מרחק אסטרונומי בין השמש לכדור הארץ. מזג האוויר, לדוגמה שלג, יכול להיות מאפיין של עונות השנה, אך הוא תלוי בעוד הרבה גורמים אחרים. כיום שלג יורד בכל עונות השנה, אך זה לא תמיד היה כך". דיוויד ניסה להבין את שאמרה. לא כל המילים שאלה השתמשה בהן היו מוכרות לו, אך הוא לא שאל אותה לפירושן. הוא שוב ניסה להיזכר, ואלה סיפקה לו את הזמן לכך בעזרת תמליל שעמד לצד דמותה. במקביל לקולה הופיעו המילים שאמרה והולוגרמות שעזרו לו להבין. "מה קרה?" דיוויד הביט בה אך היא לא ענתה. "מה קרה, למה הכול השתנה?"
"נגיפי הקריספר כבשו את העולם. אלו נגיפים שיכולים לשנות את הדנ"א של כל תא. הנגיפים הללו מצאו את דרכם למרבית היצורים החיים דרך בקטריות שחיות במים. כשפלשו פנימה הם התחילו לשנות את שרשראות הרנ"א של התא, כך שנוצרו עוד שכפולים של אותו נגיף שוב ושוב עד להתפרקות גבולות התא. כשהנגיף פגש את מרינוס, הבקטריה הקדמונית, הוא התחבר עם אחת מאבני היסוד של הקיום הביולוגי. החיבור הזה הביא לשינוי בהרכב האוויר, האטמוספרה, ובסופו של דבר לשינוי האקלים". הוא הביט באלה, מתאמץ לרכז את מחשבותיו. לתרגם את המילים לרעיונות. הוא הרגיש איך חושיו מתעוררים ועודף המידע מציף אותו. החדר החשיך לרגע ודיוויד הרגיש את ההקלה מיד. התצוגה על החלון נדלקה שוב. דיוויד הביט בסרטון שהוקרן. הוצגה בו צלחת פטרי שבתחתיתה מצע ג'ל כחול. המצלמה צללה אט אט עד שהתמקדה בתא כדורי מרחף בתוך הג'ל. הנגיף שנראה כגרגר אבק לעומת התא המפלצתי, נצבע בירוק זוהר כדי שיבחינו בתנועתו. "הנגיף עושה את דרכו אל מנגנון הקריספר של התא. זהו מנגנון שמשמש את התא להתחסן מפני נגיפים. נגיף הקריספר משתמש בו לשכפל את עצמו וכל הדרך להרוס את מה שמסביב". הסרטון המשיך להתנגן וגוון הג'ל הכחול התחלף לירוק זוהר. דיוויד הביט באלפי החיידקים ונזכר שראה את זה פעם. הוא עצם את עיניו, מנסה לרכז את מחשבתו. הוא נשם כמה נשימות עמוקות ודמיין שוב את פקיעת התא, רק שהפעם היו שם כמה נגיפים והרבה יותר חיידקים מסביב. עינו התרוממה מהמיקרוסקופ. החדר שמולו היה חשוך ומלא מיטות. המיטות היו מאוכלסות באנשים, חלקם שכבו חסרי תנועה. "דיוויד", מישהו קרא בשמו. הוא הפנה את מבטו והתמונה קפאה בראשו. הוא ניסה להריץ אותה שוב אך נתקע. הוא לא הצליח להיזכר, וככל שניסה היא הפכה לעמומה. הוא פקח את עיניו, אלה הייתה עדיין שם, הוא שקל אם לספר לה שנזכר במשהו ובחר שלא. אבל הוא רצה לדעת עוד. "איפה התחילה ההתפרצות?" "בית החולים סיינט ג'וזף. שם התגלתה המוטציה לראשונה". מפה של כדור הארץ הופיעה על המסך. נקודה אדומה הופיעה לצד כיתוב ולידה דגלון של צלב אדום. המפה התעדכנה, בעוד התאריך שהופיע בפינתה העליונה מתעדכן. נקודות אדומות נוספו למפה ולא השאירו מקום לספק – כל היבשות כוסו בהן. "זה לקח כמעט 100 שנים עד שהנגיפים הללו השתלטו על מי האוקיינוס. הם גרמו לריכוז של מימן ששחק את שכבות האטמוספרה ואפשרו את כניסתה של הקרינה". דיוויד נעץ מבטו במפה וניסה להבין את התמונות שרצו בראשו, את המקום שראה בדמיונו ואת הקשר בינו ובין המגיפה. כך הוא שכב מספר דקות, שותק ובוהה, עד שקיבתו התכווצה והוא גיהק. "אני חושבת שהגיע הזמן לארוחה הראשונה שלך". דיוויד הביט באלה והנהן בראשו. בקיר לשמאלו של דיוויד נפתח צוהר ריבועי, בתוכו הייתה מוכנה ארוחת הבוקר שלו. על המגש הייתה מונחת קערה ובה נוזל דייסתי ולידו קערת גלידה. דיוויד קם מהמיטה. המיטה ששכב עליה נעלמה בשקע שנפער ברצפה. שולחן וכיסא התרוממו כעת מאותו המקום. הוא ניגש אל הפתח בקיר ולקח את המגש. הריח המתוק של הדייסה החמה מילא את אפו. הוא הרגיש את הרוק נאגר בפיו. המגש לא היה כבד והידיות שהיו בקצותיו עזרו לו לאחוז בו, אך הוא הרגיש איך אצבעותיו החלושות מאבדות את האחיזה. הוא הידק את האחיזה בכל כוחו והתקדם בצעדים זהירים לעבר השולחן. הוא התיישב בזהירות וניסה לאחוז בדייסה באצבעותיו, אך היא הייתה חמה והוא משך ידיו בבהלה. "הכף תעזור לך". דיוויד הביט באלה, שהביטה במגש. הוא חייך והרים את הכף. הוא טמן אותה בקערה באיטיות, בוחן את המרקם, הרים את הכף החצי מלאה והכניסה לפיו. הכף השלישית כבר הייתה גדושה דייסה וכעבור דקה הצלחת התרוקנה. דיוויד נשען לאחור וחיוך של רוגע התפשט על פניו.
"מדהים, לפני דקה לא ידעתי מהי כף, ועכשיו זה נראה כל כך בסיסי".
"היכולת המוטורית שלך השתמרה. לפי הניסויים הקודמים, כ-60 אחוז מהיכולות של המקור בעלות שחזור בשעתוק". "ומה קורה ל-40 האחוז הנותרים?"
"אלו יכולות חדשות יחסית, יכולות שנרכשו סמוך למוות לא הגיעו לדנ"א, אבל אל תדאג, רוב היכולות הקריטיות לחיים מרוכזות בכ-30 אחוז".
דיוויד השתמש בכפית כדי לטעום את הגלידה. "זה קר".
הוא הרגיש איך הגלידה נמסה בפיו, החום מתחלף בקור, וטעם חמצמץ מתפזר. "מה זה?" "גלידת סורבה לימון".
דיוויד הנהן והמשיך לאכול בעודו מעווה את פניו עם כל ביס.
"יש משהו אחר לאכול?"
"כן, מה שתרצה. מדפסות המזון שלי מסוגלות להכין אפילו מנות שף".
"אז למה נתת לי לאכול רק דייסה וגלידה?" "מערכת העיכול שלך עדיין אינה מפותחת מספיק בשביל לעכל מזון מורכב, אנחנו צריכים לייצר סביבה בקטריאלית בקיבה שלך שתאפשר לך להפיק את המרב מהמזון שתבחר לאכול". האוכל נתן לו כוח, והמחשבה שלו הפכה לברורה יותר. המילים של אלה הפכו מובנות מרגע לרגע. אלה המשיכה. "בסופו של יום, מערכת העיכול היא מערכת להמרת אנרגיה. האוכל נכנס ומתפרק, מה שנדרש נאסף לצד אחד ומה שלא, נזרק. לבקטריות יש תפקיד משמעותי בתהליך הפירוק. סביבה מאוזנת תבטיח ניצול מרבי של המזון שנכנס תוך שמירה על המערכת הביולוגית. המזון מעצם מרכיביו הטבעיים מושך אליו בקטריות המסוגלות לפרקו. בעבר בחירת המזון הייתה עוזרת לנו לתת יתרון יחסי לבקטריות שמסוגלות לפרק אותו. הרכב הקיבה היה שונה מאדם לאדם. אצלך, בתור יציר כפיי, אני יכולה לומר שלך אין בקטריות כלל, והמזון הזה יהיה בסיס ראשוני עבורן". מול דיוויד הופיע גלובוס המזון הנצרך בכל אזור ולידו עמד האדם שהתפתח מאותו סוג והאקלים המאפיין. דיוויד עבר בין תמונות האנשים, גבוהים ונמוכים, בהירים וכהים, בעודו מסובב את הגלובוס בעזרת הנפת ידיו. דיוויד הרגיש איך המוח שלו מתחיל לעבוד, מתחיל לחבר מחשבות שצפו. הוא הבין את השפעתה של הארוחה על האבולוציה, איך אופן צריכת האנרגיה יכול להשפיע על התפתחות המין. זה השפיע מבפנים כמו שזה השפיע מבחוץ. הצורך במזון הביא את המין להתפשט על גבי הכוכב בתנאי אקלים שונים ומגוונים ולפתח תתי זנים מותאמים והכי חשוב שורדים, לפחות עד שהכול נגמר. הוא הבין את כל מה שאמרה. נכנס אוכל יוצא כוח. הוא הרגיש את הכוח בכל גופו. הוא הזדקף. הוא הרגיש קטן כשהתייחסה אליו כמשהו שהיא יצרה. היא אולי יודעת עליו הרבה, אבל היא לא יודעת מי הוא. היא לא ידעה שהוא הרגיש את הצורך הבסיסי של כל אנוש חי לקחת את השליטה לידיו. דיוויד קם מהכיסא ונעמד מול ההולוגרמה של אלה שריחפה במרכז החדר. "אני רוצה לצאת מכאן".
"אתה מוזמן, אבל לא נראה לי שכדאי לך".
"אז איך יוצאים מפה?"
"דרך הדלת כמובן". בקיר מימינו נוצרה דלת לאחר שחתיכות המתכת נעו על המסילות ונבלעו מאחורי שארית הקיר. אור בהיר בהק, הקור חדר פנימה. "אבל כדאי שתדע מה קרה לאדם האחרון שניסה לצאת. זהו ניסוי 67549, האחרון שניסה לצאת". התמונה על הקיר השתנתה. דיוויד צפה בעצמו יוצא מן התא אל החוץ. הוא צעד מספר צעדים קדימה, התכופף וניסה למשש את הרצפה, משך את ידו במהירות והתרומם. הוא החל להתקדם בחול בעוד רובוט הצילום הולך בעקבותיו. הסרטון הורץ קדימה וניסוי 67549 שכב כעת כשפניו טמונות בחול. "העולם נשלט היום על ידי הווירוסים. הוא לא ידע למה הוא נחשף. הוא לא ידע שהטבע מכיל מאות מחלות פוטנציאליות עבורו. החיידק שפגע בו, הטרפן, היה קטלני במיוחד לחיים מבוססי מים. עם קצב שכפול של 20 דקות לא עברו מספר ימים עד שהוא הדביק את כל התאים בגוף הנשא. הוא נפטר אחרי פחות משלוש שעות. אחרי שלושה ימים כבר לא היה בשר על עצמותיו. הטרפן שינה את התאים כך שאיבדו את המים שלהם במהירות, הם פשוט הצטמקו, התייבשו למוות". הווידאו מול עיניו של דיוויד רץ במהירות גבוהה, מתעד את תהליך הגוויעה של ניסוי 67549, שנראה כמו העתק שלו, בעודו מדדה במדבר, עד רגעיו האחרונים. בסוף התהליך, מהגוף החי נותרו רק קליפה ושלד אדמדם. דיוויד הביט באלה במבט מפוחד והסב את מבטו לעבר החוץ. "הבחירה היא תמיד שלך". דיוויד התקדם לכיוון הדלת הפתוחה. הוא הרגיש את משב הרוח והביט על גרגירי החול שהתעופפו פנימה, ואז נסוג. "אני מניח שנוכל לדחות זאת בכמה ימים".
"אני שמחה שבחרת להישאר".