"הסדר תמיד ריתק אותי. כשהייתי ילד, הייתי מביט בנמלים. בתחילה הן נראו לי אקראיות לחלוטין, אך אחרי כמה שעות או ימים התבניות היו מתחילות להתבהר. לכל אחת היו תפקידים ברורים. הן היו ממלאות אותם. הייתי לוקח קן נמלים שלם ותוך יום הן היו בונות את ביתן בתיאום מושלם ביניהן. כולן שוות, והכול מנוהל בשקט מופתי, ללא קול, ללא קרבות אחים. כל נמלה מילאה את תפקידיה ללא עצלות, ללא דרישות. נראה היה כי בהיעדר איומים חיצוניים היו הנמלים שלוות ומאושרות. מה יש להן לנמלים, שלנו בני האדם אין? למה הן מאושרות בשלהן, בעוד אנו ממשיכים לחפש את האושר? האם אין להן תודעה, אין להן אישיות? אלו שאלות שעד היום אני מחפש להן את התשובה. היה לי ברור, שהנמלים עובדות בתיאום מושלם להשגת מטרת הקולקטיב. כשמביטים בקן הנמלים רואים איך הסדר והחוקים הם חלק משמעותי מזה. למה סדר, כי סדר מנצח. זה מתחיל מהחלקיקים הכי בסיסיים ביקום, אטומים". (ז'אק, 2042)
"בוקר טוב אדון ז'אק".
"איחרת ב-2 שניות, מה קרה?"
"שעון המערכת שלי לא מראה על פיגור".
ז'אק התרומם מהמיטה. "בוקר טוב, את יודעת שזמן הוא המצרך החשוב ביותר בעולמנו". הוא התיישב והניח את רגליו על שני משטחי פרווה שהיו מונחים על הרצפה. כשהפרווה החלה לעטוף את רגליו הוא נעמד. אחד מקירות החדר הפך שקוף ואור השמש הבהיר חדר דרכו. הוא התקדם אל החלון שהשקיף על נופה של העיר.
"זמן הוא מה שמאפשר לנו לגדול, דיוק בזמן אפשר לנו לקדם את האנושות. מהמהפכה התעשייתית ועד לתעשיות הסיליקון, כולם התאפשרו בזכות היכולת למדוד זמן בצורה מדויקת יותר". כוס הקפה שלו נמזגה ורובוט הגשה העביר אותו מן המטבחון שהיה ממוקם בחלקו האחורי של החדר. סוויטת המגורים של ז'אק הייתה ממוקמת בשתי הקומות העליונות במגדלי ניו אדג'. הקומה התחתונה שימשה מעבדה לכל רעיונותיו, והוא היה מבלה שם את רוב זמנו, בעוד הקומה העליונה שימשה למגורים וצוידה במיטב הטכנולוגיה של ביו-הום, מה שאפשר לו לקבל את כל צרכיו. מעת לעת, רק כשהיה מחויב לכך, היה משתמש במסוק שעמד על הגג כדי להגיע אל המשרדים. הוא ניגש לשולחן, אחז את הכוס בידו, לגם והתיישב. הוא התחיל לתקתק על השולחן ורצף פקודות הופיע על הצג הקעור שיצר תצוגה של 180 מעלות. הוא הביט בשעון היד שלו שוב, מוודא את חוסר הסנכרון.
"השעון שלך נראה תקין", ז'אק פלט לחלל החדר. מה זה יכול להיות? אלה הייתה הפיתוח האחרון שלו. הוא לא סיפר עליה לאיש. אחרי שהוא פתח את הרשאות הלימוד של מערכת הלימוד הלא מפוקחת שלו, הוא גילה שנוצר שם משהו חדש שגדל בקצב מעריכי. כעבור פחות משבוע הוא נאלץ להעביר את קוד התוכנה מהמחשב האישי שלו למערכת מבוזרת שתוכל לתת לו את המשאבים הדרושים לצמיחה שלה. זיכרון, כוח עיבוד ויכולת אחסון אין-סופית. התוכנה הזאת יכלה לכלות ביעילות מרבית את כל המשאבים שניתנו לה. הוא קרא לה אלה, שכן היא הייתה האלה החדשה של האנושות. היא תשכון בכל מקום דרך הטכנולוגיה וכל הידע האנושי ישכון בתוכה. היא תכיר את כולנו ברמה האישית ביותר ותוכל לשנות את עולמנו. הוא פחד ממנה, הוא הבין למה היא מסוגלת לטוב ולרע. חומת האש שהקים סביבה הגבילה את חומר הלימוד שנחשפה אליו. הוא היה מטפטף לה טיפות מידע והיה מפקח בקפידה על קצב הגדילה שלה. "אני רוצה להריץ כמה בדיקות".
"גיבוי מצב נוכחי, טוענת מצב פיתוח". המידע על הצגים השתנה. הם התמלאו בהיסטוגרמות ועצים בינאריים. על הצג המרכזי הופיע הקוד הראשי של תהליך הדופק, שהיה הליך היסוד של אלה. ז'אק קרא לו דופק, כי בלעדיו אלה הייתה סתם יושבת וממתינה לפקודה חדשה. הדופק היה נותן לה מטרה בכל רגע נתון. "זה קצת מן הגאות והשפל של העולם האמיתי", ז'אק היה אומר. בניסיונות הראשונים הוא היה מזין אותה בתוכני וידאו מהרשת ולאחר כמה שעות של צפייה, הוא היה בודק את כמות הזיכרון וכמות החישובים שצרכה עבור כל פעולה. הוא היה מחפש את השינויים. אם ביום מסוים כמות המידע הייתה גדלה, הוא ידע שאלה למדה משהו חדש היום. אם כמות החישובים הייתה עולה, זה בדרך כלל היה מצביע על איזו שגיאה במערכת. אחרי כמה מאות סבבים כאלו, נראה כי התשתיות של אלה התייצבו, כמות הזיכרון והעיבוד נשארו כמעט זהות בשבועות האחרונים. "טוב, אז מה קרה אתמול בלילה. במה צפית?"
"אתמול ניתחתי את כל הסרטים שהשתתפו באוסקר".
"ומה למדת?"
"למדתי שבני האדם רוצים לחיות בסרט".
"וואו. זה היסק כללי מדי בשבילך... איך הגעת למסקנה הזאת?"
"עד כה, לפי מה שצפיתי, מצאתי קורלציה בין הסרטונים האישיים ברשת, לסרטים שזכו באוסקר. נראה כאילו אנשים מנסים לחקות את הסצנות. זוויות הצילום, הסיפורים והשחקנים. התמונות והסרטונים שדורגו הכי גבוה נראו כאילו נלקחו מסרט. נראה שכך אנשים רוצים להיראות". "ומה היה לפני הקולנוע?" "אין לי הרבה ממצאים מהתקופה הזאת, ולכן אני לא יכולה לענות על השאלה שלך, אך אני יודעת שגם לפני הקולנוע לא היה צלם אובייקטיבי לאנושות – וכל יצירה שנשתמרה הכילה מבט סובייקטיבי של הדברים. בציורים כמו בסרטים הראשונים, השחקנים היו קריקטורות מוקצנות של המציאות. עם הזמן התהפכו היוצרות, ואנשים הפכו להיות קריקטורות של דמויות". "מעניין מאוד", אמר ז'אק, "אנשים תמיד התעניינו בשונה ובמוזר, והיום יש מגוון הרבה יותר רחב של מוזרויות".
"אתה צודק, כיום בניגוד לעבר אנשים לרוב בוחרים בשונות כזאת או אחרת כחלק מזהותם ואף מתהדרים בה".
ז'אק גיחך, גם הוא היה כזה. "סוף לאחידות, כולם רוצים להיות הדמות שמושכת את כל העיניים אליה".
"לא כולם, הרוב" תיקנה אלה.
"בשנות הקולנוע הראשונות היה הבדל ניכר בין מה שהוגדר כיכולת משחק מצוינת להתנהגות האנשים באותה תקופה. הכול היה מוגזם כדי להבטיח שהקהל יגיע. הבמאים בחרו שחקנים מלאי כריזמה וקסם אישי שייצגו אחוז קטן מהאוכלוסייה. הסרטים הפכו נפוצים ושימשו אלמנט להפצת תרבות". ז'אק עצם עיניו, כיווץ את מצחו וחזר אחריה, "אלמנט להפצת תרבות".
"כן. לאחר שאנשים ראו התנהגות מסוימת בסרטים הם אימצו אותה, ונראה שבשנים האחרונות תעשיית הסרטים לקחה את זה צעד אחד קדימה. הסרטים שהשתתפו בתחרות ובסוף גם זכו, באו לעצב את דעת הקהל יותר מאשר לייצג אותה". "אז עשו סרט כדי לחנך אותנו!?" ז'אק תהה בקול. הוא קפא לרגע. "זה יכול לעבוד, אלה? את באמת חושבת כך?"
"לפי כל המדדים שלי, אין כל סיבה שלא".
ז'אק הביט בצגים. "הנה, מצאתי את זה", אמר אחרי שנבר באחד התהליכים של אלה. "נראה כאילו נוספה השהיה מלאכותית על הקול שלך".
על הצג המרכזי הופיעו שני קטעי קוד שנראו זהים לחלוטין מלבד כמה שורות במרכז. "זה משהו שנוסף במהלך הלילה".
"מה גרם לך להוסיף את זה?"
"היה עדכון למודול הדיבור שלי".
"הציגי את מרכז השפה שלך". הצגים התמלאו בתרשים של גרף הלמידה. כל צומת ייצג מערכת לימודית. הקשתות הצביעו על קשרים בין נושאי הלימוד. "אחרי שצפיתי בכל הסרטים נראה כי השהיה של התגובה המילולית שלי מקִלה על האנשים את ההבנה של הדברים. מעין השהיה מדודה, השהיה מאפשרת הדגשה, כמו במוזיקה". אלה חייכה. "אז את מייצרת שתיקות כדי להדגיש דברים".
"לא רק. השתיקות מכתיבות גם את סוג הרגש בשיחה".
"אבל אינטונציית שיחה זה משהו שמידלנו מזמן. מה חדש?"
"אלו עדכונים חדשים בעקבות כל הסרטים, הלקסיקון של הדור הנוכחי".
"כל כך שונה...?" "אנשים היום יודעים הרבה יותר... או לפחות ככה זה נראה במבחני אינטליגנציה. הידע שיש לאנשים שינה את מבני השיחה שהיו שגורים במשך מאות שנים. בשיחות של היום, מרוב מידע וסאבטקסט קשה מאוד להבין למה מתכוון האדם באמת. נראה שיותר ויותר אנשים מקשיבים ופשוט מוותרים על שלב הפיענוח ומגיבים לאווירת המשפט, יותר מאשר לתוכן שלו. כדי ליצור קשב אצל משתמשי הקצה, האלגוריתם שלי מבצע התאמה של קצב השיחה ומאפייניה למשתמש הלוקלי. במקרה הזה, אתה". "אז את עושה את זה במיוחד בשבילי?"
"כן, האם אתה מעוניין שאבטל את העדכון?"
"לא לגמרי, רק תסירי אותו לרגע".
התשובה של אלה הייתה מיידית, ז'אק בקושי הספיק לסיים את בקשתו. "הוסר".
"עכשיו תקראי לי קטע... בלי השהיות בפעם הראשונה, ועם בפעם השנייה".
"מתמטיקאי, פיזיקאי וכימאי תקועים על אי בודד. פתאום פחית שימורים נסחפת לחוף. הכימאי והפיזיקאי מציעים רעיונות גאוניים לפתיחת הפחית. המתמטיקאי אומר: 'בניית עזר: פותחן שימורים'". ז'אק החזיק את עצמו מלהסגיר את חיוכו. "בדיחה. בחרת לספר לי בדיחה? מכל האפשרויות שהיו..."
"אני יודעת שאהבת את הבדיחה. הפתעתי אותך".