"המחלה שלי לימדה אותי שיש פתרון לכל בעיה, גם אם אנחנו לא מכירים אותו. גופי אומנם מוגבל אבל התודעה שלי נפתחה לשלל הפתרונות. לפעמים צריך פשוט לשנות את נקודת המבט. לפעמים צריך להשקיע הרבה מאמץ. גם כשהפתרון פשוט, לעיתים זה עניין לא כלכלי ליישמו. יש פתרונות שטובים לאחד אבל לא לאחר, ויש פתרונות שנשמרים בסוד כי עדיף לשמר את הבעיה, אולי כי בעיות תמיד יהיו ועדיף המוכר על החדש". (פול, 2049)
בניין המשרדים של ביו-הום היה מהמרשימים בעולם. הוא היה בנוי על צלע הר כמדרגות, קומה על קומה עד לפסגתו, ששימשה מנחת לכלי טיס. שני צדדיו של המבנה היו עשויים אבן, והעניקו למבנה בצירוף ההר צורה של רכס. לוק ישב בקומה ה-11. מהמרפסת של פינת הקפה נפרס נופה של העיר, שמכאן נראתה מיניאטורית ומצועצעת. לוק הביט במגדלי האבן שנבנו לפני כמה עשורים. הם ניצבו בעיר כמו קופסאות נעליים שתוכננו לגודלם של אנשים. לוק תיעב אותם, הם סימלו עבורו את הניתוק של האדם מהטבע. הניתוק שהקל על האדם להתעלם ולהרוס את המקום שיצר אותו. ביו-הום הביאה את הבשורה בנושא.
הוא הבין את זה מהרגע הראשון שנכנס, כשהקדים לראיון העבודה וניצל את הזמן להסתובב בלובי של הקומה הראשונה, היחידה שפתוחה למבקרים. ביו-הום התקדמה משמעותית יחסית לכל המתחרות שהיו לה בשוק. הדורות הראשונים של המוצרים שלה כללו בעיקר מבני מגורים אוטונומיים שהכילו אספקת חשמל, מיזוג ומים באופן עצמאי. המבנים הפכו להצלחה היסטרית בקרב עשירי העולם. מאז רכשה החברה כמה טכנולוגיות שהביאו אותה להרחיב את עסקיה גם לביולוגיה אנושית, והיא החליטה לפתח את בית החולים הראשון מתוצרתה. זאת הסיבה שבזכותה זומן. מאז ההודעה הרשמית התקשורת השתוללה, הסודיות שאפפה את הפרויקט גרמה לחשש בציבור. הצהרתו של ז'אק היתה כל כך נועזת שאיש לא חשב כי זה אפשרי במסגרת הזמן שהקציב.
לוק תמיד הניח שמדובר בעוד פייק ניוז שבא להקפיץ את ערך המניה של ביו-הום, עד שראה את המחקר שייעדו עבורו. הנדסת רקמות להעשרת אחוז החמצן באוויר. הרעיון של שחרור החמצן היה מוכר לו מן הצמחים. הם למדו לעשות זאת דרך אבולוציה של מיליארדי שנים. הטענה המחקרית הייתה שיישום התהליך ברקמות יאפשר פירוק כמות גדולה יותר של חמצן מאשר צמח. לוק לא ידע הרבה על ביולוגיה ולא היה בטוח שהוא יוכל לתרום הרבה. אך אחרי שעבר את המבחנים וקיבל הצעת שכר נדיבה, הוא החליט להתמסר. אחרי הכול, לא היו לו כל הדברים האלה שמפריעים לרוב האנשים מלהגשים את עצמם. מאז שזכר את עצמו הוא היה זאב בודד, ללא משפחה וללא חברים אמיתיים. זה לא הפריע לו. הוא חשב שקשרים מורכבים מייצרים תלות לא הכרחית, תלות שמאפשרת פגיעות ולבסוף הרגשת כישלון. הוא העדיף לשמור את חולשותיו וכישלונותיו לעצמו והאמין שגם לעולם עדיף ככה. הוא הגדיר עצמו מאושר, הוא הרגיש כך בעיקר כי הגשים חלומות בחייו, חלקם כאלה שאנשים סביבו לא העזו אפילו לחלום עליהם.
מסוק התקרב למנחת שהיה כמה קומות מעליו. לוק סיים ללגום מן התה והחל לצעוד לעבר המעבדה. הדלת האוטומטית נפתחה כשלחץ את כף ידו על זגוגית החלון שהייתה קרה. הוא התקדם לאורך המסדרון הצר שאמור לשמש מצבי חירום והגיע אל מעלית שירות שהייתה בסופו. מרפסת עישון הייתה המקום הסודי שז'אק הכיר לו. למרות שלעיתים הוא היה שמח לחלוק את רגעי המנוחה שלו עם אחרים, נראה שז'אק שמר על המקום פרטי עבורו. הוא היה מעשן כקופסה ביום, מרביתה בשעות העבודה. מעולם לא פגש שם אדם אחר.
לוק נכנס למעלית. ארבעה כפתורים במראה וינטאג' ציינו את שם המחלקה, עשר הספרות היו מסודרות בשלוש שורות, כשאת השורה הרביעית מילאו הכפתורים "מחק", הספרה 0 ו"אשר". שלוש ספרות נדרשו למספר המעבדה ועוד שתיים עבור מחלקה. הוא הכיר חלק קטן מן המחלקות: מחלקת מוח ומודעות, מחלקת דם, מחלקת פירוק ואספקה, ותהה אם ישנן במבנה באמת 100 מחלקות שבכל אחת 1000 מעבדות שונות. לוק החל להקיש את הקוד למחלקה שלו, מערכות נשימה, כשברגע האחרון אצבעו החליקה ולחצה על כפתור ועליו המספר 49 במקום על 48. למרות הטעות הוא החליט להמשיך. הוא הקליד את מספר המעבדה ולחץ על "אשר". דלת המעלית נפתחה. הוא הביט לתוך מעבדה שלא דמתה לשלו. החדר היה חשוך ברובו. במרכז החדר הייתה מיטת מנתחים שעליה שכב אדם כשגופו כפות ברצועות, גולגולתו פתוחה ואלפי סיכות זעירות דוקרות את מוחו החשוף. לוק עמד בתוך המעלית, מביט, סורק את החדר. גיליון הטיפולים והמדדים שהוקרנו על הקיר הכילו עשרות גרפים וטבלאות בקרה, אך לוק לא ראה דבר שיסגיר את הניסוי שמתנהל שם מלבד השם פול, שהתנוסס בחלקו העליון של הקיר.
הדרישה לביטחון המידע הייתה ערך עליון בכל מיזם שז'אק היה שותף בו. לפני שלוק קיבל מעבדה משלו הוא נאלץ לבלות כשבוע בהכשרה שרובה עסקה באבטחת מידע: אבטחה מפני מטופלים, אבטחה מפני תקשורת וכד'. הוא ידע שהוא יהיה במצב בעייתי אם ידעו שהוא הגיע למקום שלא היה צריך להיות בו. לוק הקיש שוב את מספר המחלקה והמעבדה וקיווה שאיש לא יגלה. הוא עבר בראשו על אוסף נימוקים שישלוף במקרה שמישהו ישאל אותו. אחרי הכול, הוא הגיע לשם במקרה. הוא האמין שהסורק הביומטרי שהיה שתול בכפתור האישור כשל בעבודתו – הוא לא היה אמור להצליח. אגיד להם שמצאתי פרצה, באג במערכת הניתוב של המעליות. ברגע שיצליחו לשחזר זאת, יאמינו לו, לא תהיה להם סיבה להאשים אותו במה שחשב שראה - ניסוי בבני אדם. דלת המעלית נפתחה ולוק צעד החוצה, הוא הגיע למקום הנכון.
"לוק?"
"כן", ענה לוק בחצי אנחה.
"בוא רגע, אני רוצה שתראה משהו".
לוק התקדם לאורך המעבר בין שורות של שולחנות עמוסים. הוא חלף על פני אקווריום ובו שני עכברים ששחו בו כמו דגים, מניעים את גופם לצדדים. העכבר השלישי שכב בקרקעית, מסתתר בתוך גומחה שחפר בחול.
"אתם אוהבים את זה?" הוא דפק על האקווריום ושני העכברים שחו לכיוונו במהירות. הוא זרק להם שלושה דגיגים קטנים מאקווריום אחר שהיה מונח לצידו, והעכברים החלו לרדוף אחרי הדגים בעוד אלו מתחמקים באלגנטיות יחסית. "מה איתך ג'וי, אתה לא רוצה לשחק?" לוק הקיש קרוב יותר לג'וי. העכבר הסתובב בגומחה, הביט בו לשנייה וחזר להתכרבל בחול הרטוב. ג'וי היה העכבר הפעיל ביותר מתוך שלושת העכברים לפני הניתוח. מאז הוחלפה אחת מריאותיו הוא הסתגר, התנתק משני חבריו ומיעט לנוע ולאכול. הוא נראה כאילו הוא סובל מדיכאון.
לוק לא היה יכול לתאר זאת אחרת. תקופת ההתאוששות אחרי הניתוח חלפה מזמן והמדדים הבריאותיים שלו לא הצביעו על ירידה ברמת החמצן או על כשל מערכתי אחר. "אתה בא?" קראה הבחורה בהמשך השורה."כן... כן, מגיע". לוק התקרב. "מה קרה בטי?" "זה תמיד קורה ביום ה-63, אתה רואה?" היא הציגה אוסף גרפים שהוקרן הולוגרמית לפניהם. "צלחות הפטרי שם, אתה יכול לבדוק בעצמך. לא משנה מה ניסינו, האורגניזם הזה הופך לקטלני". לוק חייך. בטי הייתה ידועה ברמות הלחץ הגבוהות שלה, במיוחד כשמשהו לא היה מסתדר לה במחקר. היא הייתה מתלוננת בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על כמה הניסוי בלתי אפשרי. תמיד כשהייתה פורצת את המחסום, בסופו של דבר, טענה כי יד המזל הצילה אותה. "הוא עדיין לא קטלני, כי לא שחררנו אותו". "לא מצחיק", בטי ענתה, מעקמת פניה בבוז. "אני כבר חצי שנה מנסה להנדס בקטריה שתפרק חמצן ממים מספיק מהר. למה היא לא ממשיכה לעשות מה שאומרים לה?" "אני יודע", לוק הבין שהוא צריך להכיל את התסכול שלה ולתמוך. "בואי נראה, נתחיל להשוות דגימות דנ"א של הבקטריה המקורית עם זאת שאת מגדירה קטלנית". הוא חייך שוב. "אני יודע שעשית את זה כבר, אבל בואי ננסה שוב יחד, חייב להיות שם משהו שמסביר את זה". בטי חייכה. "טוב, אתה בטח צודק”. היא הקישה על הסמלונים שעל השולחן ונופפה בידיה בין ההולוגרמות שהכילו טבלאות נתונים שעתיות לכל דוגמית שנוסתה. "אתה רוצה לראות אחת ספציפית?" "כן, בואי נתחיל בדגימה KHR5. נראה שהיא הראשונה שעברה מוטציה בעצמה". בטי דפדפה שוב עד שהגיעה לדוח הניסוי החמישי וקראה בקול: "בצע השוואת דנ"א בין היום האחרון ליום הראשון". הדוח נעלם והוחלף בכיתוב שריחף באוויר, מציג את אחוזי ההתקדמות בתהליך ההשוואה. המספרים עלו לאיטם. לוק ובטי הביטו בהם. "טוב, נראה לי שזה ייקח קצת זמן, אז בואי נשלח עוד כמה השוואות לחישוב. כשיהיו לך כל התוצאות תגידי לי, נשב שוב". בטי הנהנה בראשה. "איזה תרצה?” "אני רוצה לראות את המגמות היומיות, לא רק את ההבדל הכולל בין הראשון לאחרון". לוק הישיר מבטו לעיניה ואישש כי הבינה את שביקש. היא הזינה את השאילתות בעודה ממתינה לתוצאת השאילתה הראשונה. "נראה לי שזה ייקח כרבע שעה, אקרא לך כשזה יסתיים". "טוב, מעולה". לוק הסתובב וצעד חזרה לעבר האקווריום. הוא הביט שוב בעכברים ותהה אם המחקר שלו יגיע אי-פעם לשלב הבא בניסויים. דלת הכניסה למעבדה נפתחה שוב וגבר גבה קומה לבוש בחליפה אפורה נכנס למעבדה. "הי ז'אק, ראיתי את המסוק, לא ידעתי שבאת בשבילנו".
"אתה צודק, כבר הרבה זמן לא הייתי פה". הוא הושיט את ידו ללוק והם לחצו ידיים. "אז איך אתם מתקדמים? כבר יש פתרון לבעיית החמצן במאדים?" "העבודה עם מארחים נראית די מבטיחה, תראה אותם, איך הם אוהבים לשחות".
ז'אק התכופף והביט בהם מקרוב. "מה קרה לעכבר השלישי?" "אני חושב שהוא חווה דיכאון עקב השינוי בהרגלי החיים שלו". לוק שחרר עוד שלושה דגיגים אל תוך אקווריום העכברים. ז'אק הביט באדישות בעכברים ששחו בקלילות במים. "אני רק חושב מה היכולת הזאת הייתה נותנת למין האנושי", לוק מלמל ספק לעצמו, אך ז'אק הפנה את פניו אליו. "לוק, אתה יודע מה אני חושב על הנושא, העובדה שהעכברים האלו עדיין בחיים מסכנת אותי אישית. אין לי לב להרוג לך את הפרויקט הזה, אבל ציפיתי ממך לעזוב אותו ולהמשיך הלאה. אני מקווה שלא הזנחת את הבקטריות. מה איתן? יש גילויים חדשים שם?" לוק הרגיש את עצמו מתגונן, ז'אק תמיד גרם לו להרגשה הזאת. הניסוי בעכברים חתם את הגולל על הפרויקט הקודם שלו, ריאות ביוניות. הריאה השמאלית של העכברים הייתה מצופה בשכבת בקטריות שטיפלו בפירוק המים וספיגת החמצן לגוף. הבקטריות עשו זאת בצורה יעילה. הן פירקו את המימן ואיחדו את מולקולות החמצן ביעילות. הריאה הייתה בסיס לגידול הבקטריה, ונראה כי נוצרה סימביוזה בין השניים, העכבר והבקטריה המהונדסת. ועדת האתיקה ודאי הייתה פוסלת את הניסוי בטענה שקיום של עכבר אמפיבי עלול לשנות את המאזן האקולוגי, ויש למזער סיכונים על ידי שריפת מושא הבדיקה. הם נקטו מדיניות של אפס סובלנות כלפי אלו שחרגו ממנה, אך לוק ידע שאיש לא יבוא לבדוק שהוא אכן שרף אותן. הוא שמר עליהן מוגנות מן העולם והגן על העולם מפניהן – הן היו הפלא שהוא יצר. ז'אק בוודאי הבין אותו, לכן הוא הסתפק באזהרה ולא נקט פעולה. ז'אק חייב להגיד את זה, לפרוטוקול. הוא בטח לא ידווח. לוק נשם עמוק. "כן, ישנה התקדמות". "ו...?" ז'אק ענה בחוסר סבלנות. "תראה לי". לוק התקדם לעבר בטי. "בוא אחריי. בטי, את יכולה לפתוח את דוח התוצאות המסכם מאתמול?" "כן, בטח, היי", בטי נופפה בידה ולוק חש את המבוכה שלה. הוא סיפר לה לא מעט על ז'אק, אך לא סיפר לז'אק מאומה עליה. "היי בטי", ז'אק הנהן בראשו ולוק ניסה להסתיר את הפתעתו, אך ללא הצלחה. "אני מכיר את כל העובדים במחלקות הפיתוח שלי. בחרתי אותם בקפידה". הוא חייך ללוק ולוק תהה אם ז'אק יודע מיהו פול. ***** הם נעמדו מסביב לשולחן העבודה של בטי, שולחן לבן מבריק. בטי תקתקה עליו במהירות. הגרפים הוצגו במרחב. "כרגע המצב הוא שללא תמיכת גוף הנשא, הבקטריות מאבדות את האיזון הכימי שלהן. הן עוברות מוטציה עצמית ומתחילות לייצר נוסף על מולקולת החמצן מולקולות אחרות, חלקן רעילות". "מעניין", ז'אק הביע התעניינות כנה. הבקטריות שלוק מפתח יעניקו לו את השליטה על ייצור חמצן. מחמצן לנשימה ועד לדלק טילים. החומר הזה הפך להיות משאב יקר. "אתה יכול לראות בגרף העליון את קצב הגידול שלהן והטבלאות מתחת ממפות את השינויים שעבר הדנ"א של הבקטריות. קצב החלוקה שלהן עומד על כ-20 דקות, והסביבה נשארת אופטימלית, כך שמדובר על דגימה כל 78 דורות". ז'אק הושיט ידו אל הטבלה הראשונה. "אתה יכול לגלול את הנתונים עם הזרת ולבחור בהקשה על האגודל". בטי הושיטה ידה אל אחת הטבלאות והדגימה.
"כן, אני יודע". הוא פתח את הטבלה של היום הראשון, גלל את כל הטבלאות שמאלה עד שהגיע ליום ה-62 ושלף את הטבלה שלו ושל היום ה-63. הוא הגדיל את שלוש הטבלאות ונסוג צעד אחד לאחור. בין הטבלאות היו מיליוני הבדלים וכל אחד מהם דרש חקירה מעמיקה וניסוי או מחקר קיים שיתמוך בו. הוא הושיט את כף ידו קדימה וביצע תנועת סגירה כדי לצלם את שראה. הוא הקיש פעמיים באגודלו על טבעת שהייתה על אצבעו ושלח את התמונה. "שלחתי את המידע לניתוח, המשוב יגיע בעוד מספר דקות". "המשוב של מי?" לוק שאל.
"מערכת ניתוח המידע האישי שלי". ז'אק ניסה אך לא הצליח להסתיר את גאוותו, הוא חייך. "זה חלק מפרויקט שאני עובד עליו".
"לא ידעתי שאתה עובד על פרויקטים". ז'אק עצר עצמו מלספר עוד. "זה בשלבים התחלתיים, אני לא בטוח שהיא תעזור לנו כאן אבל שווה לנסות".
"אני יכול להעביר לך את המידע בצורה יותר נוחה לניתוח". ז'אק התלבט. הפרויקט החדש שלו לא היה כל כך חדש ואלה, תוכנת עזר אישית, החלה כאוסף סריקות מוחיות של מטופל, חולה במחלת שיתוק שרירים שהיה תחת טיפולה של ביו-הום. אלה החלה לפתח סוג של הבנה שטרם ראה ואספה יכולות שהדהימו אפילו אותו. היא כבר הייתה הרבה מעבר לפרויקט. הוא הסתיר אותה מהחברה האנושית ותהה אם יש עוד כמוה בעולם. הוא ידע שברגע שהאנשים ידעו שהיא שם, הם יציבו את גבולות הפיתוח עבורו. הם ייקחו ממנו את השליטה ואולי אפילו יחסלו את הפרויקט. מצד שני, היכולות שלה לפיתוח ויישום יובילו אולי לאבדון, בידיים לא נכונות. הוא חשש מחזון אחרית הימים שבו אלה תלמד לשלוט באנשים כחיות מחמד והם יכשכשו בזנבם. הוא הציל אותם בכך שמנע ממנה את היכולת לתקשר איתם. הוא חשף אותה למידע במשורה ובדק בקפידה את השינויים שחלו בה. אלה בטוח תוכל להיעזר במידע נוסף כדי לשפר את הניתוח שלה.
"בסדר. תשלחו לחשבון שלי כל מה שאתה חושב שרלוונטי". בטי הקישה שוב על השולחן ובחרה במהירות את כל תיקיות הניסויים והתוצאות. הטבעת של ז'אק רטטה. הוא פתח את כף ידו, הולוגרמה קפצה מתוכה. ההודעה מבטי הכילה אוסף קבצים וקישורים. ז'אק עבר על הרשימה, מוחק את אלה שעלולים לחשוף פרטים שאינם קשורים ישירות לניסוי הספציפי, והעביר את המידע לאלה. עד כה הוא חשף אותה למידע מחקרי בלבד. ההיכרות שלה עם העולם התרבותי של בני האדם טרם התרחשה. ז'אק ציפה לכך וחשש. העכברים ששחו הזכירו לו את הסיכון ביצירת חיים חדשים. אלה הייתה כמו גוזל נשר על קצה צוק שעדיין לא גילה שהוא יכול לעוף. הוא רצה לתת לה לעוף ולראות אם תצליח, אבל ידע שהאנושות עדיין לא מוכנה. הטבעת רטטה שוב וז'אק פתח את ידו, הציץ וסגר."ניתוח הנתונים הגיע", הוא חייך.
"כל כך מהר?" בטי נראתה מופתעת בעוד לוק מתקרב לז'אק.
"מה זה אומר?"
"תנו לי כמה דקות לעבור על זה ולזקק את המסקנות".
"כמובן". פניו של לוק הביעו מידה של אכזבה.
"זה עניין של אבטחת מידע, המערכת עלולה לחשוף פרטים רגישים", ז'אק פסק ולוק הנהן לאות הסכמה.
ז'אק התקדם שוב לכיוון האקווריום וצעד לעבר דלת הכניסה. הוא הביט לכיוונם של לוק ובטי וכשראה שהם נשארים במקומם, התיישב בקצהו של אחד השולחנות. הוא הוציא את האוזנייה שהייתה בכיסו, תחב אותה באוזנו ופתח את כף ידו. "היי ז'אק",
"שלום אלה".
"ניתחתי את הנתונים ונראה שהמעבדה סובלת מזיהום. נגיף חיידקי שלא הצלחתי לזהות מונע מן הבקטריות להמשיך לייצר את החמצן. הנגיפים שחדרו פנימה משבשים את הוראות הקיום, משנים את הדנ"א". ז'אק הביט שוב לכיוונם של לוק ובטי ולחש.
"ומה אנחנו יכולים לעשות עם זה? איך אנחנו מונעים ממנה להשתנות?"
"האמת שזה די פשוט. פשוט נוסיף לה לולאה גנטית, לולאה שתמנע ממנה להגיע לחלק בחייה שבו הנגיף מתפרץ. נשאיר אותה צעירה, הדנ"א שלה לא יצליח להשתנות".
ז'אק אהב את התשובה. אלה תבצע מעקפים לאבולוציה. הרגיעה נשמעה בקולו. "איך נעשה את זה?"
"אני צריכה גישה למעבדה, דגימה התחלתית ו-64 ימים כדי להוכיח שאני צודקת".
"קיבלת". הוא סמך על אלה בעיניים עצומות. הוא ידע שהיא מסוגלת להרבה יותר. המעבדה של לוק תתאים למטרה. הוא רק צריך להיפטר ממנו ומבטי כדי שאלה תוכל לעבוד בה בלי להיחשף. ז'אק נעמד. הוא צעד לעבר לוק ובטי שנראה שהיו שקועים בהתבוננות באוסף טבלאות וגרפים. "הנתונים שלי מראים שיש זיהום במעבדה. כל הדגימות מכילות גורם נוסף. אתם צריכים להתחיל מחדש". בטי ולוק הביטו בו המומים. הוא ניצל זאת כדי להמשיך, "אבל קודם ניאלץ להעביר את המעבדה שלכם חיטוי. זה עלול לקחת כמה ימים". "אבל הרצנו מספר אלגוריתמים לזיהוי זיהומים נגיפיים וכולם חזרו שליליים. הנה אתה יכול לראות את התוצאות שקיבלנו". לוק תקתק על השולחן וקרא בקול, "טען רשימת בדיקות". טבלת הולוגרמות הופיעה מול לוק. הוא מיין אותה לפי מילות חיפוש שהקיש, סינן את הבדיקות שלא היו רלוונטיות ודחף את הטבלה ההולוגרמית לכיוונו של ז'אק. "מה אתה מצפה שאני אעשה עם כל המידע הזה? אין לי את הזמן או הסבלנות לעשות את העבודה שלכם. בשביל זה אתם פה", ז'אק העביר את מבטו בין לוק לבטי. "ההמלצה שלי, קחו כמה ימי חופשה, בתשלום מלא כמובן, ובינתיים נבצע חיטוי כולל ואולי גם נשדרג לכם את הציוד". ז'אק ניסה להמתיק את העסקה. הוא ידע שפיטורים מפתיעים עלולים להסב לביו-הום נזק תדמיתי. הוא יעשה את זה בהדרגה, יציג את זה למחזיקי המניות כתהליך התייעלות. בינתיים, כל עוד אלה עושה את שלה, הוא לא צריך את לוק ובטי בתמונה, הוא סמך על אלה. בטי הייתה הראשונה להגיב. "אתה מתכוון לבטל את המחקר שלנו?" "להפך, אני רוצה להכשיר אותו, אבל כדי לעשות זאת אני חייב להתאים את המעבדה עבורו".
"וכמה זמן זה יכול לקחת?" לוק התיישב על אחד הכיסאות. "בערך שבועיים לחיטוי כולל. אבל מכיוון שצריך לשדרג את הציוד, זה יקח קצת יותר, תלוי בעיקר בזמני הספקים. ארבעה שבועות מקסימום ואתם חוזרים לפעולה". "האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בינתיים?" בטי שאלה. "אני אישית ממליץ לכם לנוח קצת, להתנתק קצת מהעבודה אבל, אם ממש מתחשק לכם אתם יכולים לנסות לתכנן את השלב הבא בניסוי ולבצע פרדיקציות לתוצאות". בטי חייכה, "אם לא צריך אפשר לוותר. אולי אטוס לבקר את אחותי בגרמניה".
"ממתי זה אפקטיבי?" שאל לוק. ז'אק חשש לעורר רגשות שליליים אצל לוק, שהיה ידוע כוורקוהוליק. "תלוי בעיקר בכם. האם שלושה ימים יספיקו לכם לפינוי?" "אני מניח שכן, אין צורך ביותר". ז'אק חש סתירה בין הסכמתו לטון הדיבור המזלזל ותהה אם הוא צריך להגיב או פשוט לתת לזה לחלוף. "אני מבטיח לך לוק, שאני אפקח על התהליך באופן אישי, ובמהלך השבועיים הקרובים ייצרו איתך קשר לעדכון קצב ההתקדמות".
"אני בטוח שאתה מעוניין בטובתנו ואני מאמין שאתה רוצה להשלים את המחקר. אבל אם המעבדה עוברת חיטוי, מה יקרה לג'וי ולמשפחתה? מי יאכיל אותם ויפקח עליהם?"
"ג'וי תיאלץ לחזור לעפר, אני מצטער אבל אני לא רואה דרך אחרת". ז'אק הביט על פניו הקפואות של לוק. הוא שמר את מחשבותיו בפנים ולא שחרר שום רגש. ז'אק הבין שהגיע הזמן ללכת ולתת למידע לשקוע. "לא תכננתי שככה יסתיים היום, אבל כרגע זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות". ז'אק הביט בשעון שלו, "טוב, אני חייב ללכת. נהיה בקשר".