אני האדם הראשון שנולד מחדש לאחר ההכחדה. בזמן שאני מנווט בעולם החדש הזה, אני מוצא את עצמי נמשך כל הזמן לחקר התרבות שהייתה פעם. אני מאמין שהמפתח להבנת האנושות טמון בחוויות המשותפות ובשיתוף הפעולה שהיוו את הבסיס לחברה שלנו. אני רואה כיצד הצלחת הקבוצה הועילה תמיד לחבריה הפרטיים, מהתא המשפחתי הקטן, עד שהטכנולוגיה טרפה את הקלפים ומיקמה עצמה במרכז התקשורת האנושית. (דיוויד, 2500)
דיוויד ישב מול צג המחשב, הופך את התוצאות שקיבל למסמך. עוד ניסוי שכשל. הוא הדביק את הגרפים שיצר והוסיף הסברים מתחת, בניסיון להסביר את התוצאות. הוא לא היה בטוח בממצאים אבלחשב לחשוף אותם בכל זאת, כדי לקבל משוב מצוות המומחים שעבדאיתו על הפרויקט. הוא הביט בשעון שהופיע בפינת הצג — .17:42עוד 7 דקות אני צריך לצאת, הרהר. הוא רשם עוד כמה כותרות והוסיף גרפים ותמונות מעל כל שורה. לאחר מכן המשיך לעבות אתהפסקאות, מוסיף משוואות ואת רשימת ההיסקים שלו מן הגרף.התוצאות הגיעו הבוקר. במשך היום עבר עליהן, מסדר אותן בראשו, מחפש התאמות שיובילו למסקנות. הוא ידע שאם יעבור על זה כמה פעמים, תצוץ התבנית, מוחו יצליח לפענח את הקשר הנחבא בתוצאות הניסויים השונים. אם לא ימסור הנחיות עוד היום, חלון התקשורת ייסגר. הוא הבין שהניסוי שתוכנן למחר לא ישיג תוצאות אחרות. הוא גלל לתחילת המסמך והתחיל לקרוא בקול.״גרף :1 צריכת המים המצופה מול הנדרשת כתלות בנפח הצמח״.״גרף :2 אחוז המתכות הרעילות בחלקי הצמח השונים״.״גרף :3 קצב גדילה מצופה מול נמדד״.בסוף המסמך הוא הוסיף תמונה של עגבניית שרי ירוקה מכווצת רעילה למאכל. מה המסקנה? הוא הזיז את רגליו בעצבנות כמו שעון מחוגים שסופר את עשיריות השנייה. הוא הביט שוב בשעון, .17:54
״לעזאזל״,
הוא שמר את המסמך, ארז את חפציו לתוך התיק ורץבמסדרון לכיוון המעלית.המעלית שהגיעה הייתה מלאה אנשים. דיוויד לא ראה את עצמו נדחס ביניהם 19 קומות. הוא פתח את דלת מדרגות החירום שמשמאל למעלית והחל לרדת במהירות. אחרי כמה קומות התרגלו רגליולקפיצות והוא החל לדלג על כמה מדרגות בכל צעד. הוא נאחז במעקה בכל סיבוב שעשה, שומר על המומנט שנוצר, כמו קופיף שמקפץ בין ענפים. אסור היה לו לעצור, פן ייפול לרצפה. הוא היה מרוצה מקצב התקדמותו. כשהגיע לקומת הקרקע מתנשף הבחין באחד האנשים שהיה במעלית יוצא מפתח הבניין. בדמיונו הוא טפח לעצמו עלהשכם ואז התקדם בהליכה מהירה לאורך הלובי עד לדלת שהוביל ההחוצה. לצד הבניין עמדו בשורה קורקינטים חשמליים להשכרה.הוא אחז באחד מהם, הרים את משקפיו והביט לכיוון עדשה שהייתה מוטמעת בכידון. צליל צפצוף נשמע והוא החל בנסיעה, דוחק את דוושת התאוצה לסופה. היום היה חם והשמש בהקה. הרוח שנשבה על פניו הייתה נעימה, והוא ניצל את העצירה ברמזור להחלפת משקפי הראייה שלו במשקפי שמש. דיוויד המשיך לנסוע לאורך השדרה המרכזית כשהתראת שיחה נכנסת הופיעה במשקף.״חשב מסלול לרכבת וענה לשיחה״.שעון עצר הופיע בפינת המשקף, 3 דקות ליעד. פס כחול מצויר הופיע על המדרכה לפניו, מסמן את המסלול לתחנת הרכבת. ״דיוויד,איפה אתה?״ קרא קולה של סיריל,
״עוד 2 דקות אני שם, כבר מגיע״.
השיחה התנתקה ללא מענה. הוא הגביר את מהירות נסיעתו, חוצה בדרך רמזורים אדומים, עד שהגיע אל הגשר שעבר מעל פסי הרכבת. שם היא עמדה בכניסה לתחנה, מביטה בו בבוז.
״שלום״, היא נבחה.
״היי״, הוא גיחך במבוכה.
״10 דקות... תמיד קורה משהו... דווקא היום. אתה אף פעם לא מגיע בזמן. במיוחד כשזה איתי״.
דיוויד הסכים בצורה חלקית עם הניתוח. 10 דקות — מדויק. תמיד קורה משהו — נכון. תמיד יש עוד משהו לעשות. הוא רצה להגיד להש־10 דקות אינן איחור כשאתה חי בעולם ללא שגרה. הוא עבד סביב השעון. הייתה לו מטרה — הוא תכנן מערכת לקיום חיים על מאדים.הניסוי היה מורכב משלבים רבים והפעם הוא היה זה שהוביל את המחקר. הוא ניסה להתאים את המודל של ביו־הום אל אדמת המאדים ובפרט גידול צמחים לתזונה. אם המחקר שלו יצליח, יתאפשר קיום אנושי גם בכוכב האדום. זה הרגיש לו קצת יותר חשוב מערב נוסף מול המרקע. הוא הביט בה מתלבט. מבטה הכעוס וקצר הרוח לא היה חדש לו.
״דיוויד...״ קראה סיריל.
הוא השפיל מבט בניסיון להסתיר את מחשבותיו, תהה לעצמו שוב אם כדאי לנסות להסביר לה את האיחור,ורק אז הנהן בהסכמה.
״מצטער...״ הוא לחש. סיריל התחילה לצעוד אל תוך מבנה התחנה.
״רכבת אחת כבר פספסנו... בוא, שלא נפספסאת הבאה״.
זה היה אחד מאותם ימים שבהם שעון מאדים חפף לשעון הארץ,ודיוויד וסיריל יכלו לסיים לעבוד באותן שעות. בימים אלו הם ניסו לבלות יחד, אבל למרות ההזדמנות והציפייה, גם בערבים המשותפים הם מצאו עצמם מבלים בנפרד. סיריל הייתה שוקעת בספר. היא הייתה מסיימת לפחות אחד בשבוע, זה היה הישג עבורה, ומאז עברה לגור איתו הייתה נחושה להתמיד. דיוויד ניצל זאת מדי ערב כדי לסכם את יומו בעבודה. הדוחות שכתב כללו מידע מדויק לגבי מהות הניסויים שביצע ותוצאותיהם. על תכנון השלבים הבאים בדרך כלל חשב בבית,לאחר שהשווה את הסיכומים של הימים האחרונים. לעיתים היה נדמה כי כל המדידות מתקבצות סביב קו מגמה וניתן לקבוע את השפעתו של גן יחיד על תכונות הצמח. לעיתים היה נראה כי ההשפעה של גן אחד כל כך חזקה, שהיא מהווה אבן בניין למספר גנים שכנים. גניםבעלי תכונות מורכבות שכאלה היו המעניינים ביותר, שכן הניסויים בהם תמיד הולידו דברים לא צפויים וחדשים. דיוויד ניסה למפות את כולם, תחת השפעת מאדים.הרכבת נכנסה לרציף. סיריל לא המתינה לו ועלתה לרכבת. הנוסעים היורדים הביטו בה אך המשיכו לרדת לאיטם. דיוויד המתין על הרציף עד שכל הנוסעים סיימו לרדת ועלה. רוב מקומות הישיבה כבר נתפסו, וליד סיריל, שכבר הספיקה להתיישב, לא היה מקום. ״אחפש מקום בקרון הבא״, לחש לסיריל. היא הנהנה בראשה. הוא התקדם עוד שני קרונות עד שמצא מושב לרוחו, התיישב, הוציא את המחברת האלקטרונית שלו ושקע שוב בסיכום.האתגר שבעבודתו העסיק אותו. 24 שעות ו־17 דקות ארך יוםבמאדים, וחלון השידור למאדים נפתח כשפניו של הכוכב פנו לכיווןכדור הארץ. חייו של דיוויד בחודשים האחרונים חפפו לשעון מאדים.היום שלו זז בכ־20 דקות כל יום. אחרי החודש הראשון היום והלילההתחלפו. הוא היה מתעורר לקראת הערב, במקרה שהצליח להירדם,ועובד במהלך שעות הלילה. בכל חדר היו מונחים כמה שעונים. שעון מחוגים ענק בכניסה פיגר ב־24 דקות ביממה. זאת הייתה הסיבה שרכש אותו מלכתחילה. ״זה לא באג... זה פיצ׳ר״, נהג לומר לבאים,לאחר שגילה שלאחד מהגלגלים ישנה שן נוספת. סיריל הייתה קוראת לו שעון דיוויד, כשהייתה מתבדחת בנושא. עבר זמן מה מאז ראה אותה כך. מאז התחיל במשרה החדשה הם התראו פחות ובילו יחד עוד פחות — הוא לא יכול היה להתכחש לעובדה.הנסיעה ברכבת ארכה כשעה. דיוויד עבד בקדחתנות. הוא רצה להבטיח שלא יצטרך להשלים את הדוח בבית כדי שיוכל לפצות את סיריל על האיחור. חמש דקות לפני שהגיעו לתחנה הוא השלים את המסקנות מניסויי היום והכוונות לניסויים שתוכננו למחר. הוא הרגיש הקלה.
״אנחנו לא נפלנו לשם, אנחנו צעדנו לשם, יש הבדל גדול״.
דיוויד וסיריל יצאו מן התחנה והתקדמו לכיוון החניון. הדרך הביתה ארכה כ־15 דקות. לאחר דקה נוספת של שתיקה סיריל הדליקה את הרדיו. השדרן סיפר על עצרת מחאה וראיין איזו דמות וירטואלית.״את יודעת שביו־הום אחראית ל־60 אחוז מהפיתוחים שהם מוחים עליהם״.
״כן, אני רק שמחה שאנחנו נפלנו בצד הנכון של הגדר״.
״נכון, אבל אם היית נולד בסין או באוגנדה, האם היית עדיין אותו אדם? האם היית מפתח את אותן יכולות וזוכה לעבוד באחת החברות המובילות בעולם?״
״כנראה שלא״, דיוויד גיחך,
״ספק אם הייתי שורד שבוע בטבע הפראי— אולי במאדים יש לי סיכוי יותר טוב״.
הם נעצרו מול הבית, מפלסיםאת דרכם דרך שביל מכוסה עלים אל מפתן הבית.דיוויד פתח את הדלת. ריח קל של יובש עמד באוויר. סיריל עיקמהאפה וניגשה לפתוח את החלונות.
״זה סימן שהקיץ התחיל״, ניסה דיוויד לשבור את המתח. סיריל הגיבה בחיוך מזויף,
״בהחלט סימן״.
בכל תחילת קיץ היה הבית מתייבש מרטיבויות החורף. הריח היה מתפשט בדרך כלל בימי הקיץ החמים, שבהם שלד העץ של הבית היה כנראה מתחמם ומתייבש. בכל שנה דיוויד שכח מזה, ובכל שנההיה נזכר מאוחר מדי, לאחר שרוב התסמינים נעלמו ואנשי השירות לא הצליחו להצביע על מקור הבעיה.הם נכנסו פנימה. סיריל עברה בין החדרים ופתחה את החלונות, רוח קלה נשבה פנימה. דיוויד עבר אחריה והשקה את העציצים בכל חדר.״דיוויד״, קראה סיריל. היא נראתה רגועה פתאום, הוא חייך.
״אנחנו צריכים לדבר״.
היא צעדה לכיוון הספה, אך לאחר שהבחינה בשכבת האבק שהצטברה עליה בשבועות האחרונים, התיישבה על כיסא ליד שולחן האוכל.דיוויד ראה את שפתיה זזות אך קולה כאילו דילג מעליו. הוא היה צריך להקשיב, אבל לא היה מסוגל להפסיק לנתח את מה שאמרהבאמת. הגוף פחות מיומן באומנות השקר, האמין דיוויד. כדי לזקק את רגשותיה מתוך השיחה הוא היה צריך להתאמץ. הוא ניסה להיזכר באירועים קודמים כדי לשחזר בדיוק את השינויים בחוויות ובדברים שנאמרו, החל בטון השיחה, דרך תנועות הגוף הנלוות,וכלה בחיפוש נקודות עוגן וטרנספורמציה של מאורעות שאפשרו להגיע ממצב העבר למצב הקיים. לפעמים היה מוצא חיבור, לעיתיםהיה חוזר לאחור שבועות. לפעמים היה מסתבך בסבך השחזורים והיה מוצא עצמו מתנתק מרצף השיחה. סיריל לא תמיד הבחינה בכך, והוא נהג להתנצל כשנתפס, אך לא היה בטוח אם הוא מעוניין להיפטר מהרגל זה.
דיוויד שם לב שבעוד שמפיה נפלטו רק כמה מילים, גופה גילה סיפור שלם. מבטה החלול, שהפך זר ואפתי לגינוניו, זקיפות קומתה וידיה השלובות הראו לו כי מוטב להימנע מכל ניסיון להתקרב. הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד. הוא הבין אותה, ידע איך הרגישה,אך לא ידע מה בדיוק יוכל לעשות בעניין. הוא גם לא שש להתחיל לנבור בחודשים האחרונים בניסיונות לשקף את המציאות דרך עיניו.הדיונים האלה יכלו להימשך ימים ובדרך כלל לא השיגו הרבה מעבר להתשה הנפשית וחזרה לשגרה.״דיוויד״, היא קראה. מאותה סיבה שבחר להקשיב לגופה ולא לקולה,הוא מצא את עצמו מתקשה לבטא את מה שהרגיש במילותיו. המילים,חשב, תמיד מגבילות אותנו. בהעדר מילים מדויקות מספיק, אנו מוגבלים ביכולת השיתוף שלנו. זה היה אחד מחסמי האבולוציה שעדיין לא נשברו. התקשורת הבין־אישית הייתה איטית ומורכבת יחסית לתקשורת הביולוגית בין חלקי הצמח. הוא דמיין את עצמו נוגע בידה של סיריל ואוסף את המידע שרצתה להעביר לו היישר מראשה, חוסך את הזמן והצורך להתווכח ולהסביר במילים את אשר חשבה והרגישה. התקשורת האנושית הייתה אחת הסיבות שהמין האנושי התקדם יחסית למינים אחרים, אך דיוויד עדיין ראה אותה כמגבלה.
״אתה בכלל מקשיב לי?״ היא לא ממש חיכתה לתשובה.
״די דיוויד,מאסתי בשתיקות האלה״.דיוויד הישיר מבטו,
״סליחה, אני עדיין לא בטוח שהבנתי, מה בדיוק השתנה?״
״כנראה שרק אני״, ענתה וקמה מהכיסא.
היא החלה להתקדם לכיוון חדר השינה, אבל אחרי כמה צעדים נעצרה.
״והגיע הזמן שאני אמשיך הלאה. אני פשוט לא מוצאת את הסיבה שתגרום לי לרצות להישאר״, אמרה כשגבה מופנה אליו.״אני מבין. אבל למה עכשיו?״ שאל.״קיבלתי הצעת עבודה. זה רחוק, אי אפשר לחיות גם פה וגם שם״...היא הסתובבה חזרה לכיוונו, אך עדיין לא הביטה בפניו, טון הדיבור שלה השתנה לרגע,״ואני לא חושבת שיש בזה צורך...״דיוויד חש בהיסוסה אך לא היה יכול לסתור אותה.
היא צדקה. גם הוא הרגיש כך. מאז חי על פי שעון מאדים, הם היו נפגשים כשבוע בכל מחזור יממות של מאדים בכדור הארץ (68 ימים). היום היההיום הראשון בסבב הפגישות, זה היה היום שבו חפפו השעונים.הם יצאו לעבודה יחד וחזרו יחד. בערבים היו יוצאים לסרט, להצגה או למסעדה. יום זה היה יום של הסתגלות, אחרי כשלושה שבועותשבהם תקשרו בעיקר בהודעות ובדואר אלקטרוני. בפעמים הראשונותנראה היה כי הקשר טוב מתמיד, השיחות קלחו, והם ניסו להשליםפערים. אך עם הזמן הוחלפו הבילויים בחוץ בסרט בבית, השיחותבשתיקות, ולעיתים אף נטו לחזור לשגרת היום האישית שהורגלואליה מהשבועות ששהו בהם בנפרד. סיריל הייתה שוקעת בספרים בעוד הוא הסתגר בחדר העבודה והתקדם במחקר. הבדל השעות גרם לכך שבמשך כמה חודשים הם ישנו בחדרים נפרדים כדי שלא יפריעו זה לזה. הריגוש שבקיום שני עולמות, האישי והזוגי, התפוגג. כל אחד זנח את העולם המשותף ובחר את העולם האישי שלו.
״את צודקת, אני לא ממש יודע מה לעשות עם זה. נראה כי התת מודע שלנו, כל אחד בנפרד, כיוון אותנו לשם״.
היא הביטה בו, בעוד עיניה מנסות לבלום את הדמעות. ״בדיוק מהשהייתי צריכה לשמוע, הכול עכשיו ברור יותר״.
סיריל שוב הפנתהאת גבה אליו והתקדמה אל המחסן.המחסן היה באחריותו והיא מיעטה להיכנס אליו, מלבד בפעמים שבהן הצטרכה להוסיף משהו לתכולתו. בדרך כלל הייתה מבקשת ממנו עזרה כשהייתה צריכה לשלוף משהו משם, אך לא הפעם. דיוויד הביט בה מן המטבח נלחמת בדלת שאחד מציריה נטה להשתחרר.היא הוציאה שתיים מהמזוודות הגדולות וניגשה לחדר השינה. הוא נעמד, בתחושה שהוא צריך לעשות משהו, אך לא ידע מה. הוא רצה לקרוא לה, לומר לה שהוא ישתפר, אבל עצר את עצמו. האינסטינקט הראשוני הוא לעיתים השגוי ביותר, זה שגורם לנו לחזור על טעויות העבר, חשב. הקושי שלו בהתמודדות עם מצבים היה, שתמיד הגיע למסקנה שמה שקורה בעולמו נובע בסופו של דבר ממעשיו. ודאי שהיקום היה יכול לזמן אירועים שישנו את הכול. כמו פגיעת אסטרואיד שתחריב את החיים על פני כדור הארץ. במקרה זה, החשיב את זה כחלק משינוי גלובלי, שינוי של הנורמות. גם עולמו האישי היה מורכב מנורמות אלו. אותן נורמות, כך האמין, אינן משנות אותו.הן רק משנות את התגובה שלו לעולם, אך המהות שלו תישאר זהה.הוא הבין שלו היה לבד בעולם, הוא היה מתנהג אחרת לגמרי, כי הנורמות לא היו קיימות. הוא החליט להניח למחשבה. הוא לא רצה לתת לפחד שלו מבדידות לנהל את מערכת היחסים שלו. סיריל נעמדה בפתח חדר השינה, מזוודה ארוזה מאחוריה ותיק העבודה שלה על גבה.
״רק שתדע, אני לא כועסת, אני מבינה וכן, בסוף זה נכון, כל אחד בחראת שלו. להתראות דיוויד״.
״להתראות סיריל. מה לעשות עם שאר הדברים?״הוא שאל, מנסה לעכל את תגובתה.
״אבוא לאסוף אותם בימים הקרובים או אשלח מישהו״.
הוא הבין פתאום למה אנשים שותקים בפרדות. הוא רצה לומר לה שככה זה אצל כולם, והסטטיסטיקות כולן מראות על דעיכה ביחסים ולשאול מה היא מצפה ממנו שישנה, אבל המתח שסיריל השרתה עליו בדבריה גרם לו לנשוך את שפתיו. הוא הרגיש שזה הסוף, הוא ידע שזה הסוף, אך עדיין הרגיש חוסר אונים, כשראה אותה פותחת את דלת הכניסה.״אני עדיין אוהב אותך״, הוא לחש, ושמע רק את הדלת הנטרקת.הוא ניגש למטבח, לקח משם מטלית וניגש לנגב את הספה. אחרי מספר צעדים נעצר, מתלבט. האם לרדוף אחרי סיריל? מה יקרה אם תחזור? הוא הרגיש איך ליבו מתנכר לה. לאט־לאט הוא הרגיש איךעצביו מתחילים לפקוע. הוא ידע שהוא רוצה להיות לבד עכשיו.״שתלך״, הוא סינן מבין שיניו.